info
Thank you for visiting my theme! Replace this with your message to visitors.

חתונה חרדית

חתונה חרדית

  

 


חתונה חרדית - רצונותיה תלויים ברצונותיו

מאת: נורית אשכנזי

 3.6.2002

 

לפני פסח קבלתי הזמנה לחתונה. כשפתחתי אותה, ממש התרגשתי. שייני מתחתנת. זמן קצר לפני כן פגשתי את חברתה, איטה, והיא אמרה לי שהיא מודאגת: שייני עוד לא מצאה אף אחד והיא כבר בת 25.5. שייני נפגשה כבר עם הרבה חתנים מיועדים אולם נראה שהיא בררנית גדולה וכלום לא קורה.
והנה, פתאום, לאחר זמן קצר כל כך, הזמנה לחתונה. השארתי לשייני הודעה בתא הקולי, איחלתי לה כל טוב והבטחתי שאגיע לחתונה. שייני הייתה תלמידתי בחוג לשזירת פרחים. עלמה אצילית מאוד, לבושה תמיד בבגדים אלגנטיים מעשה ידיה, יצירתית ומקורית בשזירת פרחים, חברותית וחכמה. אז מדוע שייני לא מוצאת חתן, כשרוב בנות המחזור נשואות ואמהות?
גם איטה לא הייתה נשואה עדיין והנושא העיק מאוד ודובר בו רבות בחוג, בין עיצוב ושזירת פרח לפרח. איטה היא נצר לשושלת חסידות מאוד ידועה. באחת מנסיעותיי לפולין, מקום אליו אני נוסעת מדי פעם, נתנה לי איטה קוויטלך (פתק) לשים על קברו של הרבי מגור - הרבי שלה. חצי שנה לאחר ששמתי את הפתק בקברו של הרבי, איטה התחתנה.
בחתונתה קבלתי פתקים משייני ומפנינה - תלמידה נוספת שהיו לה בעיות עם בעלה - לשים על קברו של רבי אלימלך מליז'נסק,לשם אני תמיד מגיעה. בנסיעתי הקרובה אמנם הנחתי את הפתק כמבוקש, אולם הפעם, עברה שנה וחצי עד ששייני התחתנה. אולי כי אינה שייכת לחסידות של ליז'אנסק? ואולי כי זה לא עבד? פנינה ספרה לי יותר מאוחר כי באותה עת ששמתי את הפתקים, התבהר לה כיצד לנהוג עם בעלה, כשנמצא בהתקפי הדיכאון שלו.
והנה מגיע יום נישואיה של שייני.
אני מגיעה לאולם בשעה הקבועה לחופה, אולם החופה עוד רחוקה מאוד. ידוע שאין מוקדם ומאוחר בתורה ובעולם החרדי, כך זה קורה בדרך כלל. קביעת שעה, כמוה כהצהרת כוונות:
היום תהיה החופה, החל מהשעה הזאת ואילך. מתי בדיוק? עוד הלילה גדול.

האולם נמצא בצפון ירושלים. תמיד כשאני מגיעה לחלקים אלה של העיר, אני חשה שהגעתי לחו"ל, הכול אחרת. בשכונות אלו יש מיעוט יחסי של מכוניות פרטיות והרבה מאוד מוניות והמכוניות גדולות, כדי להכיל את המשפחות הגדולות. השפה השלטת היא יידיש וצבע הלבוש הבולט ברחוב - שחור. משום מה, השחור הזה גורם לי לפחד. לא פעם, כשנסעתי ברחובות אלה בשעת לוויה של גדול בתורה, התמלאו הרחובות בהמון אדם, כולם לובשי שחורים ואני לבדי במכונית בתוך ההמון השחור הזה.
כמה פעמים שיתפתי את תלמידותיי בחוג לשזירת פרחים בתחושתי, אולם הן לא הבינו את תחושת הפחד. מה יש לפחד? זה שחור וזה אלגנטי.
אולמות השמחות בצפון ירושלים מחולקים לשניים, האחד לגברים והשני לנשים. נכנסתי לאולם הנשים ולא הכרתי אף אחת, איטה טרם הגיעה. אנו בעולם של נשים ורק סביב לחופה קורה החיבור עם העולם הגברי לשלושת רבעי שעה בלבד. שייני ישבה על כסא ענק עטור פרחים, לבושה בשמלה לבנה צחה כשלג, מעוטרת בפנינים וסגורה עד צוואר. על ידיה כפפות והיא אוחזת זר כלה, אך הפרחים היו קצת עייפים. זה לא התאים לשייני ואולי, מרוב התרגשות לא שמה לב? שערה שזור בפרחים קטנטנים וכולה אצילות. שייני מאושרת וזורחת כשבנות המשפחה טורחות סביבה, ובעיקר, אישה אחת ג'ינג'ית ותוססת, כנראה אמו של החתן .
אימה של שייני לא שותפה לשמחה, היא משגיחה עליה ממרומים. היא נפטרה לפני שנים, ומאז מותה, שייני מילאה את מקומה בבית. מהר מאוד נישאו כל אחיה ואחיותיה ורק היא הקטנה, נשארה לשאת בעול הבית עם אביה. יתכן וזה מנע ממנה להחליט על חתן מתאים, כדי שאביה לא יישאר בבדידותו ללא משענת בבית.
שייני שמחה מאוד שהגעתי. אמרה שקבלה את ברכתי בטלפון ועוד מעט איטה תגיע ותהיה לי לחברה. רוב הנשים באולם מאוד אלגנטיות. הן לובשות שמלות או חליפות כהות וארוכות בצבע שחור שאינו אחיד. אלה הם שילובים של גווני שחור עם אפור, זהב וכסף. הרבה פייטים ונוצצים. ילדות מתרוצצות באולם ובידן צלחות עם עיגולי נייר צבעוניים קטנטנים. הן מחלקות למוזמנות חופני נייר מהעגולים הללו בכדי לזרוק על החתן והכלה, לאחר שהחתן יבוא, יוריד את ההינומה ויכסה את פניה של הכלה לפני החופה.
שתי ילדות אחראיות על המתנות. הן לוקחות את המתנות מן האורחות, רצות ושמות אותם בחדר צדדי. כאן לא מביאים צ'קים, רק מתנות. הילדות והנערות לבושות בתשומת לב רבה במיוחד. הנה שלוש אחיות בגילאים 3-7, לבושות בשמלות תואמות בגווני אפור שונים עם קצת לבן וורוד עתיק. החצאית ארוכה כמובן ותפורה גלים, גלים בגווני אפור וסרט קשור לאחור. השרוולים ארוכים וקצת תפוחים, הצווארון מכווץ ומתפתל מסביב לצוואר וכפתורי פנינים שזורים בחזית החלק העליון של השמלה. שיערן קלוע צמות משולבות בגלילי שיער המתפתלות סביב ועל הראש
ובהן שזורים פרחים קטנטנים. ילדות אחרות לבושות בשמלות שיפון בגווני קרם עם וורוד וחצאית שמלתן משתפלת גלים, גלים. סגנון הקרינולינות שולט בתלבושות הנערות והילדות באולם, ולרגע לא ברור לי באיזו מאה אנו נמצאים. נשים רבות באות עם תיק קרטון עגול וגדול שהוא המנשא של הפאה והן מחליפות לפאה חגיגית לפני החתונה ומחזירות אותה לתיק לאחריה. בפינת האולם בקרבת מושב הכלה, עורמות הנשים את תיקיהן ואת מנשאי הפאות. יש משהו מאוד ביתי בתחושה שפה אנו בין נשים בלבד,
ולכן לא צריך להסתיר את כל הציוד הזה וגם אף אחד לא יגע בו.
בינתיים, איטה כבר באה וממהרת לפגוש את חברותיה. איטה ושייני חברות לכיתה ובנות מחזור אחד בסמינר "בית יעקב" ולמרות שכל אחת מתלמידות הסמינר באה מחצר חסידית אחרת עם מנהגים שונים, כאן בסמינר כור ההיתוך שלהן והן נעשות חברות בנפש.
הכיבוד לפני החופה והסעודה מינימאלי ונמצא במקום צדדי מאוד - קצת משקאות
תוססים וחטיפים, אך כמעט ואף אחת מן הנשים לא ניגשת לשם, כולן מרוכזות בכלה.
ברקע, מתנגנות מנגינות וזמירות חסידיות ופתאום המנגינה מתחלפת וכל הנשים באולם מזדקפות ונדרכות - החתן עומד להגיע. מאולם הגברים מגיעה שיירה שבמרכזה החתן ומשני צדדיו השושבינים האבות ומאחוריהם שורת גברים  המחזיקים נרות נתונים בפעמוני זכוכית. החתן גבוה, עב בשר, לבוש בקיטל (חלוק לבן) מעל לבגדיו ומתחת לקפוטה השחורה, ולראשו כמו לראשם של כל הגברים, שטריימל (כובע פרווה ומקורו בקהילות ישראל במזרח אירופה הקרה במאות שעברו) בקוטר של כחמישים ס"מ.
החתן מאוד רציני, ללא שמץ של חיוך ונראה כשה המובל לטבח, ניגוד רב לשייני הזוהרת והמחייכת חיוך רחב, ואם שייני הרגישה כך מחייכת, כנראה שאינני מבינה את רצינותו של החתן.
טכס הורדת ההינומה אורך זמן. ההינומה כפולה. הינומה אטומה המונחת על הינומה שקופה. האטומה, עשויה תחרה צפופה מאוד כדי להסתיר את פני הכלה. החתן מוריד את ההינומה על פניה של שייני ואז הקהל זורק עליו ועליה את עיגולי הנייר הקטנטנים וקהל הנשים שמח ועליז. שיירת הגברים חוזרת לאולם הגברים ומשם לחופה.
שייני נשארת לשבת על כסאה עוד זמן רב ומתפללת כשראשה מכוסה בהינומה ואיש אינו רואה את פניה. לאחר שהיא מסיימת את תפילתה, לוקחות אותה השושבינות לחופה כשהנשים המקורבות, נושאות בידן נרות בתוך פעמוני זכוכית. טכס החופה אורך זמן רב ואיני יכולה לראות כמעט דבר בגלל הצפיפות. החופה מסתיימת, החתן והכלה יוצאים ל"יחוד" והאורחות באולם הנשים, תופסות את מקומן ליד השולחנות הערוכים. אני מצטרפת לשולחן של בנות המחזור של שייני בסמינר "בית יעקב":
פרומי, מלכי, חנל'ה, דבי, איטה, פרידי, גולדי, ברכי, סנדי ורבקי.
הן תופסות את מקומן סביב לשולחן וצחוקן מתגלגל משמחת הפגישה.
באותו יום בירושלים היו שני פגועים. אחד בתלפיות והשני בצומת הגבעה הצרפתית והתקשורת בטלוויזיה וברדיו מלאה אותם ונושא השיחות בעיר מלא אותם, אולם כאן באולם השמחות בצפון ירושלים, אף אחד לא ראה ולא שמע.
נושאי השיחה מסביב לשולחן ובאולם, קשורים לחיים הזורמים: לידות, נישואין, מחלות, ברית מילה, ברי מצווה, קצת עבודה, הכנות לפסח, ילדים, פאות, תכשיטים, נסיעות, דירות. הבעלים כמעט ולא מוזכרים. צבא, מילואים, שטחים - אין דבר כזה בעולם הזה.
אני נזכרת, כי ביום השנה ל"אסון המסוקים" נתתי שיעור בשזירת פרחים בחוג של נשים חרדיות בצפון ירושלים. במשפחתי ואצל בני החייל, האסון היה טראומטי במיוחד ורציתי לשתף את הנשים. שאלתי אותן אם הן
יודעות מה משמעות היום הזה ואם שמעו משהו? אחת ידעה ושמעה משהו, האחרות לא, ומכאן התפתחה שיחה על השרות הצבאי. תמיד שתפתי אותן בחוויותיה של בתי שהייתה החיילת באותו הזמן והן התעניינו מרחוק. אחת מהן חסידת סטמאר (בחסידות סטמאר מדברים רק יידיש מתוך אידיאולוגיה ושלילת הציונות), שאלה אותי כיצד אני נותנת לילדי לשרת בצבא? היא לא מבינה אותי בכלל, משום שהיא מפחדת אפילו כשילדיה חוצים את הכביש.
אני חוזרת מהרהורי הרחוקים למציאות ליד השולחן באולם החתונה. בנות המחזור מחליפות רשמים, ומספרות מה קרה בחייהן מאז הפגישה האחרונה, בחתונה הקודמת. כולן עדויות תכשיטי זהב וחובשות פאה. גולדי היא הכוכבת.היא קצת מאחרת כי הגיעה בהסעה מעיר רחוקה. היא כנראה הותיקה כאן בין הנשים הנשואות, ושלושת ילדיה הם הגדולים ביותר.
התקופה היא שבועיים לפני חג הפסח וגולדי מספרת כיצד כל שנה היא מנקה
את הבית לפסח. בעלה לומד כל השנה בישיבה ולקראת הפסח,הוא עובד במאפיית מצות מסביב לשעון, ולכן בתקופה זו אף פעם אינו בבית ואינו רואה כיצד היא מכינה את הבית לחג. בכל שנה גולדי צובעת את כל הדלתות והחלונות בבית לקראת פסח לבדה, וכשבעלה איצ'ה בא הביתה לקראת ליל הסדר, הוא רואה בית חדש ולעולם אינו מתעניין ומדמיין אפילו, כיצד זה קרה. הוא פשוט מקבל זאת כעובדה. השנה, בגלל המצב הכלכלי הכללי, יש פחות עבודה במאפיית המצות, ואיצ'ה נמצא יותר בבית ורואה אותה בפעילותה. זה מאוד מצחיק אותו והוא הולך אחריה בהתפעלות מדלת לדלת ומחלון לחלון וככל שהיא מתקדמת עם עבודת הצביעה שלה - הוא לומד יותר ויותר להעריך את
"הגמד הקטן" שלו עושה הנסים.
הבנות מדברות על אפייה ועל מאכלים שהן מבשלות. פרומי אומרת שאינה אוהבת לאפות כי זו עבודה שגורמת להמון לכלוך וטרחה במטבח, ואילו גולדי המנוסה, נותנת טיפ כיצד לשמור על ניקיון ועל פשטות האפייה. היא שמה ניילון נצמד על השיש במטבח, ועליו מכינה את כל עבודת האפייה ובמקום כוס זכוכית למדידת קמח, שמן וסוכר, היא משתמשת בכוסות חד פעמיות. בתום האפייה, פשוט אוספת את הניילון הנצמד עם כל הלכלוך והכוס החד-פעמית וזורקת הכול לאשפה. זהו, פשוט ויעיל.
ריבקי, עליזה ותוססת, הפאה שלה מסודרת באופן מיוחד כשיער ארוך האסוף משני צדדי המצח ומשתפל לאחור - תסרוקת שאנו רואים בתמונות מתקופת מלחמת העולם השנייה. התסרוקת מתאימה מאוד לפניה של ריבקי בעלות  המבנה הסלאבי, קצת רחבות ונקיות  עם קריצה שובבה.היא אישה רבת פעלים. בבוקר מנהלת מעון לילדים, אחה"צ מטפלת בילדיה, ובערב אחראית על חוגי לימוד. כל הנשים עוסקות בעבודות חינוכיות: מורות, גננות, מעון או חוגי למודים. פקידות אין כאן. ריבקי מתארת את סדר יומה וריצותיה מפעילות לפעילות וכולן מתפעלות.
אני שואלת את איטה כיצד שייני מצאה חתן כל כך מהר, כשרק לפני זמן קצר עוד לא היה חתן? הרי תהליך השידוך אורך זמן? הכול קרה במהירות ופתאומיות וגם היא, איטה, לא ידעה.החתן צעיר משייני בשנתיים, למרות מראהו המבוגר בהרבה. לאחר יצירת הקשר, הם שוחחו מספר פעמים בטלפון ונפגשו שלוש פעמים במקום ציבורי כמובן, ראו כי טוב והחליטו להתחתן. אומנם הם שייכים לחצרות של חסידויות שונות, הוא מחסידות ביאלה והיא מחסידות קרלין אולם, מסתדרים. לומדים לגשר על ההבדלים. הנה, גם אני ובעלי, אומרת איטה, באים מחסידויות שונות ואנחנו מסתדרים נהדר. שאתם מסתדרים נהדר אני יודעת, אני אומרת לה. כל פעם שאת מזכירה את בעלך, עינייך נוצצות באהבה רבה, אבל איך זה יכול להיות, אני שואלת, ששני אנשים מחליטים לקשור את חייהם זה בזו לאחר שלוש שיחות טלפון ושני מפגשים ציבוריים כשאין להם בעצם שום רקע משותף? ככה זה אצלנו, עונה לי איטה. השידוכים הולכים טוב מאוד. את רואה, אני מאושרת וכל הבנות שיושבות פה מסביב לשולחן מאושרות. כמה זה עולה? אני שואלת. בדרך כלל אלף עד אלף וחמש מאות דולר מכל צד, איטה עונה. אז מה קורה כשיש עשרה ילדים כמו אצל הורייך? אני שואלת.
הנה אבי משלם חמישה עשר אלף דולר רק על השידוכים. אחי התארס השבוע  עם בחורה משוויץ והם החליטו להתחתן לאחר כמה שיחות ירושלים-ציריך, ולפני שראו אחד את השני, איטה מספרת.

 אני מתחילה לחשב בראשי, כמה עלויות נחסכות בעולם שאינו חרדי: השידוך, הבגדים המיוחדים, הפאות ועוד ועוד. איטה אומרת לחברותיה, שרואים שאני נהנית מאוד להיות בחברתן. הן יודעות שאיני שייכת לעולמן. אני גלוית ראש אך לבושה במדים (כמו שאומר בעלי) ומתמזגת בסביבה.
אנו מסיבות כבר שעה וחצי ליד שולחנות הסעודה, והחתן והכלה עדיין לא הגיעו. ה'ייחוד' שלהם ארוך מאוד היום. סוף כל סוף הוסר 'איסור הנגיעה' והם יכולים להיות ביחד, אז מה איכפת להם מהאורחים באולם. סביב שולחננו טורח מלצר מבוגר יחסית, דתי כמובן, והוא מפלרטט עמנו האורחות, ומוכן להביא לנו עד חצי המלכות: סלטים, דגים ועופות צלויים. הבנות מצדן, מחזירות לו חיבה רבה וחנחונים. כמעט כולן מגיעות בלי מתנה ונותנות מתנות סמליות בלבד ובין החברות הקרובות, אפשר להביא
את המתנה ביום אחר ולא ביום החתונה. המשפחות גדולות ותמיד מישהו מתארס או מתחתן וכדי לעמוד מבחינה כלכלית בקניית כל כך הרבה מתנות,
נותנים רק מתנות סמליות.
מתחיל להעיק. אכלתי קצת יותר מדי, השעה כבר מאוחרת ואני רוצה לחזור הביתה אולם שייני עוד לא הגיעה מן ה'ייחוד'. פתאום משתנה הלחן החסידי המתנגן ברקע, והכליזמרים פוצחים בנגינת "כיצד מרקדין לפני הכלה", וזה הסימן שהזוג מגיע. שייני נכנסת לאולם קורנת מאושר, ומייד כל הנשים קופצות ממקומן ומקיפות אותה במעגלי ריקוד והיא משתלבת במעגל הרוקדות. לרקוד או להתגנב הביתה? אני מחליטה להתגנב הביתה, אני לא חסרה שם לאיש. אני עוזבת את אולם החתונות בצפון ירושלים ומגיעה לביתי בירושלים האחרת.
עשר דקות נסיעה מפרידות בין שני עברי ירושלים שבהן אני עוברת
מרחק שנות אור בין תרבויות. כאן וגם שם נולדים, גדלים, הולכים למוסדות חינוך שונים, חוגגים בר-מצווה, אוכלים, מבשלים, מתלבשים, מתחתנים, יולדים, קוברים וחוזר חלילה.
חז"ל אמרו איזו היא אישה כשרה? זו העושה רצון בעלה, והכוונה שהאישה הכשרה
מתקנת את רצון בעלה ע"י שהיא מולידה בו רצונות טובים ומסייעת לו להגשים
את רצונותיו בצניעות.
אני בטוחה ששייני שאני מכירה, תוליד בבעלה רצונות טובים ותסייע לו להגשים
את רצונותיו בצניעות.
ומה על רצונותיה? רצונותיה תלויים ברצונותיו.