info
Thank you for visiting my theme! Replace this with your message to visitors.

הו ברצלונה ברצלונה

הו ברצלונה ברצלונה

1957, ברצלונה בירת קטלוניה היפהפייה בחופה המזרחי של ספרד.
בתקופה זו הייתי אחראי על העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו שהתבצעה באמצעות "המסגרת" - גוף מבצעי משותף ל"מוסד" ולמחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

הגעתי לברצלונה למטרה אקזוטית ויוצאת דופן – רכישת דרכונים קולומביאנים עבור העלאת יהודים ממרוקו שיציאתם ממנה נאסרה ע'י השלטונות. 

רכישת הדרכונים כחלקו הראשון של המבצע הצליח, אך המשכו בהשגת המטרה נכשל כשלון צורב.

היה זה יאשה אליאב שהציע לי את הצעתו הקוסמת עם הגיעו לפריז לאחר שסיים את תפקידו כנציג ה"מוסד" בספרד.

יאשה הכיר במדריד נסיכה ספרדייה, אזרחית קולומביה, בעלת קשרים באחת הקונסוליות של ארצה שהציעה לו להשיג מספר ניכר של דרכונים תקפים במחיר סביר, והוא העביר אלי את ההצעה לבדיקה וביצוע.

 

הגעתי לברצלונה ובה ביליתי שבועיים בפגישות עם הנסיכה, במו'מ עם אנשי הקשר שלה, בתיאומים עם אנשינו בטנג'ר לקבלת הדרכונים והתשלום עבורם.

כאדם דתי ואוכל כשר, התקשרתי למסעדה הכשרה שליד משרדי הקהילה היהודית והזמנתי את עצמי לארוחת צהריים.

"הלו?" אמרתי לשפופרת הטלפון ומן הצד השני ענה לי קול של אישה. ניסיתי לדבר עמה באנגלית, בצרפתית ולאחר כשלון ההדברות בשתי שפות אירופאיות אלו, הסתבר כי יש לנו שפת אם משותפת – יידיש.

הגעתי למסעדה והתקבלתי בלבביות כאילו אני אחיה האובד ואורחה היחיד. היא פנתה אלי בכינוי "סניור", ואני חשתי כאילו הועליתי לדרגת אצולה של 'דון' ספרדי.

הושיבה אותי ליד שולחן ערוך בסכו'ם כסף, צלחות, קעריות וספלי חרסינה, התואמים נימוסי שולחן של אורח מכובד כמוני אך בעיקר רמזו על טעמה ומוצאה של המארחת.  

לאחר שהתיישבתי נינוח ליד השולחן, התיישבה הגברת מולי לשיחה ובכך קיבעה את דרך התנהלות ארוחות הצהריים אתי בכל ימי שהותי במקום.

הגברת לא חדלה לדבר, סולו, ועשתה הפסקות רק כדי להגיש לי את האוכל. תפקידי היה לנענע בראשי מעלה, מטה, ימינה ושמאלה כהסכמה לדבריה וכך עשיתי באיטיות ובקימוט מצח, כאות הסכמה לפליאותיה. פה ושם גם זרקתי מילה או נהמתי משהו.

ארוחת הצהריים הראשונה הוקדשה כולה לפרטי הזהות של שנינו. שלה בפריסה רחבה ושלי בצמצום יתר. היא שאלה אותי על מקום הולדתי ולאחר שעניתי בשרפץ במחוז וורשה, הפסיקה אותי מיידית והחלה בהצגת היחיד:

"הוי, שכה אחיה!, הרי אני עצמי מווכשה Wachse", כך בטאה את שם העיר עם כ' במקום ר' והתרשמתי שסיבת החלפת האותיות אינה במבטא הספרדי שאמצה, אלא שהכ' נשמעה לה רכה ותואמת את הדימוי ה"אינטליגנטי" הרך שייחסה לעצמה. היא החלה בהרצאה מקיפה על וורשה וסביבותיה, שמות הדודים והדודות שהיו פזורים במרחב זה, אופיים ויחסיהם הנפתלים, מזווית הראיה של העוולות שנגרמו לה בעבר ושאותן היא משמרת בזיכרונה כנדל'ן של חייה.

לפתע הניחה אצבעה על רקתה הימנית ובפרץ קריאה אמרה: "סניור! אני מרצה לך על מוצאי ומשפחתי, בעודי שוכחת את מטרת בואך ובטנך המקרקרת מרעב. אני מתנצלת ואפצה אותך סניור, בדרך שאתה לא משער!". קמה בזריזות מעבר למצופה מגילה, רצה אל המטבח והשאירה אותי לזמן מה, לבד עם קיבה ריקה מלאת ציפיות. לאחר זמן חזרה בהליכה טקסית ובידיה קערת מרק מהביל. מלאה את הצלחת שלפני, התיישבה מולי כשעיניה ואוזניה כרויות לקריאות התפעלותי המלוות צקצוקי לשון לאחר הלגימה הראשונה.

לאחר שהתמהמהתי בתשובתי, פעלה במקומי ופרצה בשאלה מהסוג המקפלת בתוכה את התשובה: "נו סניור, אמור! האם אכלת אי פעם ובכל העולם מרק כעין זה?" והמשיכה בלי לעצור כיצד היא הולכת לשוק, בוחרת וקונה את מצרכי המזון, חוזרת הביתה, מכינה ולשה בצק, חותכת ומפוררת לאטריות ופתיתים, היכן וכיצד רוכשת תבלינים ובאיזה תחושת קצה הלשון קובעת את הרכב התבלינים לכל מאכל.

כל זה מדוע? כי מובן מאליו שאדם כמוני שהסתובב "בכל העולם" והגיע לברצלונה במטרה לטעום ממאכליה של הסניורה מWachsa , כפי שלא טעם מעולם בימי חייו, זכאי לקבל הסבר ממצה על תהליך ההכנה, הבישול וההגשה של כל מנה ומנה. ואכן, היה זה בליל ראוי לשמו. ספגתי לתוכי את ריחות וטעמי המאכלים של הסניורה ובתוך כדי כך, הושחלתי לתוך הסבריה במחרוזת בסגנונה האפי.

באחת הארוחות, כשלסתותיי ואוזני היו עסוקות ומועסקות במלוא יכולתן, הופיע בעלה של הסניורה, נמוך קומה ומגובנן. היא הציגה אותו לפני והוא מלמל משהו והיא הפסיקה אותו באחת. מתוך תמהיל היידיש והספרדית הבנתי כי נאמר לו שימשיך בעבודתו והיא בשיהוק קל ובהצביעה על מצחה פנתה אלי: "אתה רואה סניור? הוא לא כל כך! אבל הוא עושה את שלו וגם זה משהו".

כאן החל מונולוג ארוך על גורל חייה שנפרש בין שני קטבים: בין הציפיות של נעוריה ב Wachsa  לבין המציאות המוצגת בפני בדמות בעלה:

"אני גדלתי בבית דתי ונו, לא כל כך אמיד! אך לי היו עיניים פתוחות אל האופנות שטיילו בשדרה הראשית של Wachsa ובעיני רוחי ראיתי את עצמי רחוקה מכל מה שהוצג בסמטת מגורי. כשבגרתי, כל כסף שיכולתי להשיג, הוצא להופעתי החיצונית: תסרוקת, בגדים וקוסמטיקה. למדתי תפירה ועבדתי במתפרה אופנתית. אבי כעס עלי וכינה אותי בשמות, אך כל מי שראה והכיר אותי, אמר לי שאני נערה יפה, כזאת מודרנית טיפוס אינט-ליגנטי" - את שתי המילים האלו, בטאה בשפתיים מעוגלות, באיטיות ובצליל המבטא האצלה ורוממות רוח – "באמצעות בעלת המתפרה השגתי הזמנה לנשף שערכה הקהילה היהודית ב Wachsa  לרגל חג החוקה הפולנית. התקשטתי במיטב בגדי וכשהתהלכתי באולם הנשף, חשתי שעיניים רבות מלוות אותי וננעצות בפני וגופי. היו גם שנגשו אלי והחמיאו לי על יופיי ומראי. נציג הממשלה בנשף היה סגן המושל, איש צעיר ואינטליגנטי מאוד. לאחר הטקס הרשמי ולקראת הריקודים, הוא עבר לרוחב האולם כשעיני כל הבנות מלוות אותו, מתוחות לראות במי יבחר כבת זוג לריקוד. והנה, הוא מביט סביבו ועיניו מובילות ישירות אלי. הוא ניגש אלי, קד קידה ואמר: "עלמתי היפה, האם תואילי לכבד אותי כבת זוג לריקוד?" נעניתי בראשי והוא לקח את כף ידי והגישה אל פיו לנשיקה. השחיל את זרועו בזרועי והוליך אותי אל פרקט הריקודים. רקדתי בזרועות תת מושל Wachsa ואני מרחפת בחלום ומשתדלת להתחסן בפני חיצי הקנאה הננעצים בגופי.

הנשף הסתיים, בן זוגי האציל נפרד ממני בנשיקת יד ובהבעת תקווה שנפגש לתענוג חוזר של ריקוד. חזרתי מן הנשף מרחפת בחלום הריקוד למציאות של בית משפחתי.

כנהוג בימים אלה, אבי התקשר לשדכן למצוא לי שידוך. להורי לא היו אמצעים לתת לי נדוניה שהספיקה לחתנים שהיו לרצוני, יופיי והאינטליגנציה שבי והחתנים שהוצעו לי, לא התאימו לחלומותיי.  כך זה נמשך, ומה שקבלתי מפחד הבושה להזקין כרווקה, זה בעלי שאותו ראית, סניור.

אך יש גם אור בחיי והיא בתנו היחידה, פרופסורית בסורבון בפריז. פעמיים בשנה אני נוסעת לבקר אותה וכל פעם היא לוקחת אותי לטיול לאורך הסין וכשהיא מזמינה אותי לארוחה במסעדת האוניברסיטה ואנשים עוברים על פנינו ומברכים אותה והיא מציגה אותי כאימה, אני שוב מרגישה את עצמי רוקדת על הפרקט וראשי אפוף באורות חלום".

אחרית דבר

היה זה בסוף הקיץ, סיימתי את עסקת הדרכונים וחזרתי לפריז.

לקראת הימים הנוראים הצטרפתי למניין לקבוצת יהודים שגרו בסביבתנו. מניין בנוסח מזרח אירופה שהתקיים באחד האגפים של ביהכנ'ס ברחוב מונטווידאו. בעת מוסף ביום הכיפורים, הגיע אלי בבהילות שליח מן השגרירות ובידיו הודעת מברק: "ד'ר ב. רייזל[1] ואשתו אסורים בבית הסוהר של 'סוק אל ארבע'".

הם נעצרו בדרכם מטנג'ר לקזאבלנקה כשבמכוניתם 300 דרכונים קולומביאניים. כל מה שידענו על בית סוהר קשה זה, חייב טיפול דחוף. עד שובי אל ביהכנ'ס בסוף תפילת 'נעילה', עסקתי בחיפוש אחר בעלי קשרים עם שלטונות מרוקו. הצלחנו בשחרורה המיידי של גב' רייזל, אולם עד לחיסול הפרשה, נדרשו עוד שבועות רבים.

 

לסיכום, המונולוגים של הסניורה מWachsa  במסעדה הכשרה של ברצלונה, היו הישג דל למבצע שנכשל.


[1] ד'ר ב. רייזל, ירושלמי יוצא רומניה, למד רפואה בשטרסבורג לפני מלחמת העולם. הוא ואשתו היו בעלי אזרחות צרפתית ולגיוסם לשליחות זו, הייתה חשיבות רבה.